Micky Harel
גויבות
סיפור מהימים הנוראים
היה היה לי סטודיו בנווה צדק. כזה שהושכר לי מיד שנייה
וסביב הנכס הזה רחשו יורשים ובלשים רבים. אך בעיקר היה פחד אלוהים שם בלילות ואם נשארתי עד מאוחר היה המקום רוחש קולות מרתיעים למדי . ממש בפתח ליד דלת הסטודיו גדל לתפארה עץ גויבות ענק שבענקים. העץ הזה סיפק לצעירי ומסוממי השכונה מזון ומזון להתעמרות בחיי. מאחר וחלונות
הסטודיו הגבוהים היו סגורים ביריעות עבות של ניילון היו הצעירים צולפים בהם גויבות, הניילון נכנע, נקרע, וציורים שהיו שעונים או תלויים על הקירות שמנגד זכו במטח נימוח ועסיסי של גויבות וגרעינים שנתנו בהם טקסטרות טשיסטיות. יום אחד הגעתי וחשקה נפשי בגויבה. הייתי
נעולה בנעלי גומי וספורטיבית למדי, אך ממדי העץ אלצו אותי לקפץ כשבידי מקל על מנת לנער ענף שיוריד לי גויבה נכספת. בקפיצה שנייה נחתתי על קרש קטן עם מסמר חלוד למדי והלז חדר את הנעל ואת כף הרגל והביט בי מצדה השני.
כן, זה כאב מאד. והייתה לי ערכת עזרה
ראשונה באוטו. וכשאני חייבת לעשות משהו אני עושה. שלפתי את מכשיר העינויים , ניקיתי ונסעתי כל הדרך חזרה להרצליה, מכוניתי דרשה עבודה מסונכרנת של שתי הרגלים כי לא הייתה אוטומטית. נהגתי ישירות לטטנוס בקופ"ח וכן זה היה סביב הזמן הזה רק לפני 24 שנים. אירוע בלתי נשכח.
עם זאת אני ממשיכה לאכול גויבות כי למרות שיש לי אף קטן הוא מוביל אותי אל ריחן הכבד והסקסי, וגם אלו החמודות שעל השולחן, גם הן לא ישארו עגולות לנצח, למעשה...