פוסטים שהוצאתי בסלונה

Text

 

 
 
בשיחה בין יוסי סוכרי מי שכתב את בנגזי ברגן בלזן לבין קובי מידן בערוץ 2, דן סוכרי מעבר לסיפור המצמרר של שואת יהודי לוב בספרו, בפער העצום בהתייחסות משרד החינוך והתרבות שבין המורשת של יהדות אירופה לבין מורשת יהדות המזרח, צפון אפריקה וטורקיה

 

01/03/2014

ניסיון5

לפני 16 שנים עשה בני הקטן כמו כל ילד בישראל עבודת שורשים

קשה לשכוח עבודות שורשים משום שבעשייתן אנו ההורים מעורבים בגוף ובנפש.

משפחתי היא תערובת של מזרח ומערב, כך היו גם הורי וגם אני.

בן זוגי עלה לארץ עם משפחתו הגדולה כשהיה בן 10 מפולין.

בני משפחתו היו פליטים באלמה אטה (קזחסטן) בזמן מלחמת העולם השנייה. בריחתם מפולין הצילה את חיי ההורים ושלושת ילדיהם .

בן זוגי נולד כשחזרו לפולין אחרי המלחמה, כך גם אחותו הקטנה.

(למעט דודה אחות  של אם בעלי  שנותרה בחיים ועלתה אף היא לישראל, כל המשפחה שלהם נספתה בשואה).

את נתיב בריחתם עשו עם סוס ועגלה כשהנאצים שועטים מאות מטרים בלבד מאחריהם. ןמשהגיעו לרוסיה  ברכבות,

תוך התרחשויות קשות של פרידות ואיחודים. אביו נלקח בכוח לצבא הרוסי והיה שב וחוזר למשפחתו.

מוראות המלחמה תועדו על ידי חמי בספר פרטי שלא פורסם, אך מרתק מאד ומעורר הזדהות.

שורשיה של משפחתי היו שונים בתכלית. אבי בן למהגרת רוסיה ומהגר ס”ט מבולגריה, נולד באיסטנבול.

אמי ילידת ירושלים בת למשפחה טורקית אורפלית.

אבי עלה לבד לישראל כשהוא בורח מטורקיה בגלל סכסוך אלים ברכבת לאחר שכונה יהודי מלוכלך. את הדרך עבר ברגליו עד לבנון ומשם בקליפת אגוז דרך הים לחוף נתניה.

הוא התגלגל ממקום למקום בין עבודה בתלמים שגרוש בסופם עם פועלים ערביים, כשהוא מוותר על כל רכוש שצבר כמו מגרשים בנהריה ובכרמל בתמורה לנזיד עדשים.

הגיע  לקיבוצי העמק, משמר העמק והזורע. והשתקע לבסוף בקיבוץ אלונים. קיבוץ שבו נולדנו אחי ואני. אחותי הקטנה נולדה 11 שנים אחרי בטבעון.

אבי שירת בצבא הבריטי שש שנים, את רובן בילה בצפון אפריקה במלחמה נגד הגרמנים (בפיקודו של הגנרל רומל).

הוא סיפר לי על קירינייקה (האזור בו שוכנת בנגזי)  ועל טריפולי אך לא על מחנות הריכוז שם.

סיפר על איטליה ועל שחרור יהודים ממחנות הריכוז באירופה.

סיפוריו של אבי היו לוטים בערפל הזיכרון משום שלא נכתבו ומשום שאבי היה איש צנוע .

הוא לא סיפר הרבה ולימים לא יכולתי לשאול את אמי כי זיכרונה בגד בה.

 לאמי לא היה סיפור כל כך סוער. כי היא הייתה היחידה במשפחתה שנולדה בירושלים.

סיפור משפחתה תנכי  באופיו. משפחה עברית היורדת לשבור שבר במצרים כי היה רעב בארץ וכשחזרו עם שלל של 5 בנים ובנות,

נולדה אימי בת הזקונים הירושלמית.  ג’ינג’ית שובבה עם טמפרמנט גבוה.

היא הצטרפה להכשרה בקיבוץ  אלונים מטעם הצופים ושם פגשה באבי.

עבודת השורשים של בני הכילה ברובה את קורותיה ותלאותיה של משפחתו של בן זוגי.

זאת כמובן משום שסיפורם תועד בספר והיה מסופר כאן השכם וערב. לעומת זאת סיפור המשפחה שלי היה סיפור מתומצת ודל.

המורה קראה לי במיוחד כדי לספר לי שהעבודה הייתה מצמיתה ומרתקת

אך בקשה שאסביר מדוע שחקנו כל כך את סיפורו של אבי שהוא בעצם זה שעניין אותה מאד.

אינני יודעת אם המורה הייתה צדיקה יחידה בדורה, או שהסיפור של אבי שהיה אכן מרתק אך לא זכה להרבה תשומת לב גם מצדנו.

כילידי הארץ, צברים, החיים כאן זרמו כמובן מאליו. לעומתנו חייהם של משפחת בן זוגי בישראל, היו מבחינתם סוג של נס.

ויתכן גם שכל כך הורגלנו לתת כבוד והתייחסות ליהדות שעברה את השואה ואילו יהדות המזרח כמו נדחקה כאן הצידה.

בספרו של יוסי סוכרי על שואת יהדות לוב נוצרה הזדמנות לבחון מחדש את הנושא.

משום שיהדות לוב עברה טלטלה איומה במלחמת העולם השנייה ולא היה דיבור פתוח בנושא.

הם נשלחו בעל כורחם ל3 מחנות ריכוז באזור קירינייקה.  שבו נמצאת בנגזי.

חלק ניכר מהם נשלחו למחנה מעבר בצפון איטליה. כדי להחליף שם שבויים בריטיים במעין עסקה עם הבריטים,

משום שתושביה היהודים של בנגזי בחלקם היו נתינים בריטיים.

לאחר מכן נשלחו לברגן  בלזן סבלם שם היה קשה לאין שיעור , תרמו לכך תרבותם השונה . כך גם  כהות עורם.

הם לא דברו יידיש או כל שפה אירופאית אחרת למעט קצת איטלקית, דברו ערבית .

חלק מהיהודים האשכנזים במחנות ראו בהם נחותים משום כך והיה בלתי אפשרי  עבורם להשתלב בחיי המחנה

כך גם לא התנסו בקור המקפיא והנורא ובלי תנאי חיים אנושיים מתו רבים מהם כי היו אנשים של אקלים מדברי.

סוכרי בשיחתו עם מידן העלה את נושא ההתעלמות מיהדות המזרח, צפון אפריקה וטורקיה.

הוא סיפר שנחום גולדמן ראש הסוכנות היהודית פנה לקנצלר אדנאוור בעניין פיצויים ליהדות אירופה ולא הכליל כלל את יהדות לוב.

כשהם קבלו על כך, התייחס אליהם כאל תאבי בצע המנסים לתפוס טרמפ על השואה. הם פנו לגרמניה בנפרד ועוררו את השאלה.

הקנצלר אדנאוור בדק וחזר עם תשובה. מגיע להם שילומים ואם הם לא יקבלו אף אחד לא יקבל!.

יש כאן שני אלמנטים האחד של התעלמות והשני של קיפוח, התעלמות מכוערת, גזענית אכן התקיימה, אך האם יש כאן באמת קיפוח.

למעשה העניין לובן והם קבלו את שילומים ממשלת גרמניה.

עם נושא הקיפוח איני מזוהה, ראשית משום שאנו באים מרקע אחר שהתערבב, גדל וחי כאן כצברים, מה שמקשה על היכולת להזדהות עם תחושות הקיפוח.

ושנית איני חושבת שמישהו כאן באמת קופח. בימים ההם המצב הזה היה נחלתם של כל המהגרים שהגיעו לכאן אחרי המלחמה.

אני מאמינה שיהדות המזרח יכלה להתעשת ולצאת מתחושות הקיפוח. מדוע? לשם כך אציב את משפחת בן זוגי עולים מפולין בעליה של שנת 1957.

הם כלל לא קבלו פיצויים כי הגיע לארץ אחרי שנת 53 וההסכמים בעניין הפיצויים נחתמו כבר, אך גם מעולם לא התלוננו על כך.

תנאי קליטתם היו בושה וחרפה שקשה לתאר. אך לכולם היה קשה, רבים גרו באוהלים במעברות.

הם נשלחו לחיות עם יהודים פרסים, כורדים מרוקאים, רומנים ופולנים במושב. חדר אחד, (קובייה) ושרותים בחוץ ל7- נפשות.

מהמצוקה הזו נחלצו בעבדה קשה, למדו והצליחו כל אחד בדרכו.

לעומת זאת הפער התרבותי  קיים ונובע  דווקא ממערכת החינוך הלוקה בחסר.

מחוסר החשיפה של ילדי ישראל לתרבויות המזרח, המג’רב וספרד, או ליתר דיוק שוב אפשר להשתמש במלה התעלמות.

אפשר לומר שמתקיים חור שחור בכל הקשור לתפוצות אלו,  או לחלופין עזובה תרבותית שמן הראוי לעבוד כדי למגר אותה.

שמן על עץ

שמן על עץ

 

Write a new comment: (Click here)

SimpleSite.com
Characters left: 160
DONE Sending...
See all comments

| Reply

Latest comments

27.07 | 13:23

Painting is brilliant. I respect you attitude. I prefer the cover of you poetry book. Subtle.

...
22.06 | 00:29

תודה עיינה. יש עוד רישומים רבים שאינם בקבוצה הזו אבל באותו נושא ובאותה הרוח...

...
21.06 | 18:50

יפה פה, מחכה לראות המשך הקו, עיינה

...
21.06 | 00:17

אני מודה ...ותודה על תשובתך לאשר את חברותי ולכן אני
ומפנה אותך לאתר יפה שתביני היכן אני עובד ונמצא בתקופה זו של חיי

WWW.ARAVARD.ORG.IL
אשמח לקפה אייתך בהזדמנות

...
You liked this page