פוסטים שהוצאתי בסלונה

Text
 

"איך למדנו לציית ושכחנו להתנגד".
תגובה למאמר זה של אווה אילוז (הארץ 2/5/2013)
בתגובתי אתייחס לנושא בהקשר הישראלי בלבד

כל השאר במאמר המצוין הזה: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2027105

 

במאמרה מעלה אילוז שאלה:

"מדוע עמים נותנים הסכמתם למשטרים פוליטיים שגורמים להם לחיות במצב של שעבוד? ואיך יכול אדם לשכוח את השאיפה לחירות ? זה הכל עניין של הרגל – והגיע הזמן שהישראלים יאמנו מחדש את שריר ההתנגדות שלהם”.

בחרתי בפסקה מתוך המאמר שלדעתי היא המפתח לפתרון שאלה זו בהתייחס למדינת ישראל:

"מאחר שהצבא דורש מהאדם את חייו ואת גופו, הוא מחויב להכשיר אצלו מחדש את הדחף להגנה עצמית, וליצור מבנה נפשי שיבטיח כי האדם יציית לפקודות ללא עוררין, וייענה במהרה לקריאה להקריב את עצמו. הצבא, אם כן, הוא מערכת רבת עוצמה המלמדת ומכשירה את האדם להפוך את המשמעת הנדרשת ממנו אל מול הסכנה לדבר שבשגרה (לעתים קרובות, “גיבור” הוא אדם שהכשרתו זו עברה בהצלחה)".
מדינת ישראל מפמפמת את הנושא הביטחוני והזיכרון הקולקטיבי של השואה בכל הזדמנות אפשרית. חיי כל אזרחיה היהודים של המדינה מתועלים בדומה להכשרתו של החייל. גם אנו גדלים ומחונכים על עובדות ביטחוניות קשות ואמתיות אך תמיד קיים המינון והתזמון בעובדות אלו. עד מלחמת יום כיפור ידעה כל אם עברייה כי היא שולחת את בנה לצבא ועשויה גם להקריבו על מזבח הציונות. על מזבח השמירה על המדינה שהיא הדבר היקר ביותר שיש לנו, מעוזנו הראשון והאחרון. בשנים האחרונות במיוחד מדינת ישראל משתמשת בנו כבני ערובה לפחד אותו מתחזקת הממשלה, היא מטילה על הציבור פחד בדמות נשק גרעיני איראני, טילים מרוסיה שיכולים לפגוע גם במטוסים אזרחיים, סיום שלטונו של אסד וגורמים לא רצויים, טילים שיועברו לחיזבאלה וכל פעם שה"איום" עובר לחזית אחרת נשכחת קודמתה. כך למשל החמס הוא חזית אילמת כרגע… אך כשהיה נוח ונכון לממשלה פגעו בעזה ושלבו את כל המרץ והמשאבים הנפשיים של העם בכיוון דרום. אם בעבר הכשירה את אזרחיה להקריב בניהם לטובת הביטחון והשקט של העם, כיום המערכת יוצרת מצב שבו כל אזרח מרגיש חלק מהמערכה. כל אזרח חייל המכשיר את גופו ונפשו כקרבן נסיבות. כולנו בסכנה וזיכרון השואה מלכד אותנו סביב המקום היחיד בעולם שמוכן להכיל אותנו כיהודים. חלילה לא ישראלים כי בין הישראלים מתקיימים גם גורמים עוינים כערבים למרות היותם אזרחי המדינה. כך הופכת אוכלוסיה של עם שלם ל"קרבן נסיבות" המנדב עצמו ורצונותיו למען בטחון מדינתו, ביטחון אותו הופכת הממשלה וראשיה עם השנים לסוג של דת. ודת באה בדרך כלל מהמקום הנמוך של הפחדה ולפחד יש השפעה עצומה על ההמון. כך משליך רב העם חייו מנגד על עצם קיומו באזור מועד לפורענות זה. פעמים רבות נשמע המשפט: "העם הזה צריך דיקטטורה". כי צייתנותו אינה מספקת, כי צריך להיות חלק בלתי נפרד מאלוהי הפוליטיקה הישראלית ולומר נעשה ונשמע. היכן עובר הגבול כאן?

השמאל הישראלי התכווץ מאד, ולמעשה תמיד יהיו פחות שמאלנים מימנים. אפשר לומר שלשמאל גנים משלו ולימין אחרים. מכירה אנשים שמלכתחילה אינם מתאימים לצבא או לחיי הציות ה"גנטי" הזה. השמאל היא קבוצה המייצרת מדי פעם סרבני שירות על רקע מצפוני פוליטי למשל, או אנשים שנוטשים את הצבא או מסרבים לשרת בכלל והם נקראים לא נורמטיביים. אבל הם נורמליים לחלוטין, הדבר היחיד שמבדיל בינם לבין הצייתנים הוא שהם אינם הרב. זו גם הסיבה שאין לשמאל די כוח לצאת ולהלחם בתופעות הדיקטטוריות שקמות עלינו. כך גם יוצא שאם נותר השמאל או המרכז שמאל באופוזיציה אין בכוחו לעשות דבר ואילו גורמים רבים גועשים מתחת בכעס משום שלא הצטרפו לימין להשפיע מבפנים. ואנו כבר יודעים איזו מין השפעה היא זו. נסיון העבר של מפלגת המערך ופעלוליה בתחום הפוליטי חסר השדרה וחסר האג’נדה כבר פוררו אותה די והותר ואפילו אם נדמה היה ששלי יחימוביץ’ הצליחה לשקם אותה, התברר שהיא נותרה חלשה עדין והאכזבה הייתה גדולה עבורם.

הדבר הצורם ביותר הוא שהאנשים שיצאו בקול תרועה רמה למחאה ענקית בקיץ 2011 לא יצרו גוף פוליטי איתן שיחסום את הימין, לא יצרו תביעה משום סוג שיכול להתפרש כתביעה ובמיוחד לא יצאו בקריאה לראש הממשלה להתפטר. נהפוך הוא, במחאה המצומצמת על הפגנותיה הסוערות עם המשטרה ב-2012 חלקם של מנהיגי המחאה התקרנפו והצטרפו למפלגת המרכז כשהם נוטשים את דפני ליף לבדה במערכה שמלכתחילה הייתה גדולה ממידותיה… ודבר לא השתנה גם השנה בהפגנה הראשונה, קמה שוב דפני ליף הנחשבת ליוצרת הנרטיב של המחאה בקריאה, קומו וצאו לרחובות, אך הוסיפה והתריעה כי כל מגמה פוליטית או מפלגתית תתקבל בסובלנות נמוכה ביותר. כלומר, גם כשההמונים כבר יצאו בשלישית לרחובות, לא יצאו ליצור שינוי, אלא לבקש ולהתחנן לשיפור תנאי חיים. זוהי תולדה של הצייתנות, אנחנו ילדים טובים שגדלנו לשרת ולציית, הפניה היא לממשלה שתפצה אותנו. איננו רוצים לפרוע את הסדר הטוב. אנו רוצים רק שתשמעו אותנו. אנו רוצים בחזרה את הארץ שלנו, את חברינו שהיגרו מכאן מחוסר סיכוי להתקדם בחייהם ובעיקר את הבית שלנו, כי נגזלנו… כמו חיות מאולפות אנו ממתינים לקוביית הסוכר שתכניסו לפינו. אותה תוצאה שניכרה כבר בסוף קיץ 2011,  זלזול מוחלט בתנועת המחאה, אם כי יצרה תקדים שלא היה כמותו בעבר. עשויה לחזור על עצמה אם לא יחול מפנה בהתייחסות וברצינות של המחאה כגוש אחד. התירוץ הרשמי של דפני ושאר הגופים שיצאו שוב למחאה, ממש כבעבר הוא שאם נדבר פוליטית או חלילה נבוא כמפלגות (בעיקר שמאל), נרתיע את הימין, נרתיע את הצייתנים שעשויים להצטרף לא כגוף פוליטי אלא כנדכאים, נרתיע את המוטיבציה שלהם להתחנן מתוך ציפייה לקבל את מה שמגיע להם.

בכך אנו חוזרים שוב למקום שממנו יצאנו, למקום של רפיון ואוזלת יד. מקום שאין בו שינוי ואין בו יכולת למרוד במלכות שבגדה.

אסיים בארבע מלים, עם עבדים, קום התנער!

 

 

 

 

 

Write a new comment: (Click here)

SimpleSite.com
Characters left: 160
DONE Sending...
See all comments

| Reply

Latest comments

22.06 | 00:29

תודה עיינה. יש עוד רישומים רבים שאינם בקבוצה הזו אבל באותו נושא ובאותה הרוח...

...
21.06 | 18:50

יפה פה, מחכה לראות המשך הקו, עיינה

...
21.06 | 00:17

אני מודה ...ותודה על תשובתך לאשר את חברותי ולכן אני
ומפנה אותך לאתר יפה שתביני היכן אני עובד ונמצא בתקופה זו של חיי

WWW.ARAVARD.ORG.IL
אשמח לקפה אייתך בהזדמנות

...
08.07 | 02:24

תודה ענת
הבעיה היחידה כמו שאמרה לי חברה לפני זמן מנה שאם מישהו יסכים להציג אותי עם עבודות כאלו זה בטח יהיה רק בגלריה של אום אל פאחם. והאמת שאני אוהבת אותם(: והר

...
You liked this page