סרטים תיעודיים

 

ערץ האמנות

 

 

 

"Epiphany III (Presentation at the Temple)"
at the Albertina Museum, Vienna.

Oil and acrylic on canvas – 1998

82 1/2 x 122 x inches                                     

גוטפריד הלנווין

 

תגובות? אסוציאציות?
מישהו מתנדב למצוא את הסיפור מאחורי הציור 
המטריד-מהפנט הזה
תודה לדפנה להב על השיתוף
...See More

View 9 more comments

 

Micky Harel

 

מבט ראשון על התמונה יוצר תחושה מוזרה של ציידים שעומדים לצילום יזום כשהם מביטים אל מול המצלמה, (אפשר גם לחשוב על סוג של מסדר זיהוי בגלל המתבוננים עליהם מן החלון...) שלל הציד שלהם ילדה תמימה וטהורה בשמלה לבנה, מוטל על השולחן לפניהם. איש מהם אינו מביט בה....See More

Tova Rachmilewitz

נראה לי כמו התכנסות של רופאים - פסיכיאטרים - לבדוק את "המחלה הנפשית" של הילדה [לא בהכרח שהיא בכלל חולה] - קונסוליום...........

Ayelet Zer Sheinboim

 

קישור לאתר שלו:http://www.helnwein.com/artist/studio/

See Translation

Ayelet Zer Sheinboim

חשבתי שזה מוכר. לפני כמה שנים היה בבית האופרה בתל אביב פרויקט 'הילד הבוכה' שחלק ממנו היה פוסטרים ענקיים מחוץ חמשכן אומנויות הבמה. עכשיו אני מקשרת שזה האמן שעשה את הפוסטרים. הציורים שלו מכאיבים ממש- כמה שהם יפים.http://www.helnwein.com/.../image_1975-Ninth-November-Nigh

Mira Keren

 השתקה. רב הנסתר על הנגלה. הפה של כולם מעוות .....

 

Micky Harel

 

המתנקש המאויים של מגריט

 

Micky Harel

מבט ראשון על התמונה יוצר תחושה מוזרה של ציידים שעומדים לצילום יזום כשהם מביטים אל מול המצלמה, (אפשר גם לחשוב על סוג של מסדר זיהוי בגלל המתבוננים עליהם מן החלון...) שלל הציד שלהם ילדה תמימה וטהורה בשמלה לבנה, מוטל על השולחן לפניהם. איש מהם אינו מביט בה. עיוותי הפנים מזכירים את העיוותים בפנים של הצייר הבריטי פרנסיס בייקון. פניהם מעוותים אך יש בהם מבע של גאווה מסוים. ואפילו מביע קצת "אחוות לוחמים" גברים מהמעמד הבינוני גבוה, מעונבים כמו בציוריו של מגריט, גם מגריט מצייר ציורים חידתיים והגברים בהם מעונבים וקפואים ואינם נראים אלימים, האלימות שוררת סביבם. למשל: "המתנקש המאויים" של מגריט. ( מתוך מפגשים מהסוג החזותי בעידן המודרני) גם בציור של מגריט יש שלש דמויות המציצות מן החלון על הנעשה בחדר. "האלימות שזורה ביצירותיו של מגריט, למרות שכמעט אף פעם אינה מתוארת באופן מפורש. דמויותיו המעונבות והבורגניות מציגות מצג שווא של שלווה ושקט, אך מתחת לפני השטח רוחשת אלימות קשה ופעמים מטורפת. פער זה בין המראה השקט והתחושה הקשה יוצר את תחושת חוסר הנוחות הפרוידיאנית (

Uncanny) האופיינית לחלומות והאהובה כל כך על הציירים הסוריאליסטים. 

היצירה מציגה בפני הצופה חידות רבות ובלתי פתורות. הדמויות נראות חסרות זהות בגלל שהן דומות מאוד זו לזו. התיאור המדויק והקר של הפנים ותנוחות הגוף הופך אותן לכמעט לא אנושיות. הניקיון והדיוק בתיאור החלל כולו יוצרים תחושת אי-נוחות כיוון שהם מנוגדים למהות האירוע.

הצייר הוא גוטפריד הלנויין "Epiphany III (Presentation at the Temple)"
at the Albertina Museum, Vienna.
Oil and acrylic on canvas - 1999

82 1/2 x 122 x inches

"Epiphany I (Adoration of the Magi 3)" - 2013
oil & acrylic on canvas, 244 cm x 350 cm  גוטפריד הלנווין

בהמשך לפוסט הקודם
מוזמנים להצטרף לדיון שהתפתח כאן אצלנו.
http://on.fb.me/1e4jTiI

ערץ האמנות

 

אייקונוגרפיה נוצרית/נאצית/אירונית/גרוטסקית ???
מצמרר.

Orly Narunski

כל התגובות מרתקות וחכמות ללא ספק. לי אישית, שרק אוהבת אבל לא מלומדת בנושא האמנות, הסדרה הזאת גורמת להרגיש פחד וגועל לצד רצון כמעט לא מוסבר להסתכל ולראות עוד.

Uri Lehavi

 

כנראה שזו המטרה של האמן אורלי...

Orly Narunski

 

תודה, אורי.

 

Micky Harel

 

איקונה של מריה בעלת מראה ארי הוליבודי מושלם, תינוק עירום כמו באיקונות רבות. וחבורת זאבים נאצים מכופתרים המתבוננים ושואלים את עצמם, הבן הוא אכן יהודי?... כל השאלות לעיל רלבנטיות. מה גם שהאמן, גוטפריד ה. מקפיד בסצנות שראיתי להכניס את התום בדמות ילד/ילדה, מושלמים וגם לאחר השחתה או פציעה שלהם. כאן השאלה מתמקדת לדעתי באירוניה על ישו, הנצרות, תורת הגזע של הנאצים המכופתרים והכי מוזרה היא יציבת העמידה האיתנה של התינוק שיש לו מראה נפוליאוני מנצח.

 

40 minutes ago · Like · 2

ערץ האמנות

 

הי מיקי, צודקת לחלוטין:

Bernardo Cavallino
Adoration of the Magi Levy

 

בין נבואה ליישום

פרופסור ליבוביץ’ כנגד שומרי הסף,
סרטים שחידדו והציבו לי מראה קשה ומייתמת.

הפוסט מתייחס לשני סרטים בסדרה על לייבוביץ אותם הספקתי לראות אמונה ואדמה, ולסרט שומרי הסף.

סדרת סרטים של רינת קליין ואורי רוזנווקס מפיקי הטרילוגיה "אמונה, אדמה, אדם" העוסקת בפרופסור ישעיהו לייבוביץ’ מי שהיה איש של פוליטיקה, אדם של ניגודים: דוגמטי ושמרן, נאור וחדשן. איש של מדע, פילוסופיה ויהדות. הסדרה היא מסע מצולם של בני משפחתו, (נכדיו) חסידיו ומתנגדיו עוקב אחר חייו, משנתו, הרלוונטיות שלה והשפעתה על חיינו.

הסרט "אמונה" מציג את לייבוביץ’ כיהודי אדוק שאמונתו השלמה אינה מחפשת קישוט, צורה, טקסיות, או סיבות. קם כל בוקר כ"ארי" לתפילות הבוקר, כשם שכל אדם קם למלאכת יומו שאף היא עבודת הבורא. הוא יצר אמונה אישית עם חוקיות יוצאת דופן. כמי שנולד להורים יהודיים תפס עצמו כיהודי בלי כחל ושרק. בן לעם היהודי ורק העם היהודי עניין אותו. בארץ ישראל ראה את מדינת היהודים. הוא לא חתר למדינה אחת לשני עמים שבה אולי ישלוט כאן ראש ממשלה ערבי כי לא ראה את הפואנטה בזה. זוהי מדינה של יהודים וצריכה להיות נשלטת ומנוהלת על ידי יהודים. לכן הטיף את הצורך במשא ומתן כדי ליצור שתי מדינות לשני עמים.

הוא האמין באלוהי ישראל בלי ספקות ובלי שאלות על קיומו עבורנו. תפילותיו תפילות לשמן היו, אותן הגדיר כסוג של מנטרה בדומה לעיסוק בלוח הכפל, (דימוי שהרבה להשתמש בו). לייבוביץ’ לא הכביר במלים וכל דבר שאמר, נשאר תלוי ועומד בחלל מאזיניו כמי שנותן זמן למחשבה הבאה.

כשנשאל אם המשיח יבוא ענה, "הוא יבוא", מתי? "הוא יבוא", אין מתי, כלומר בעתיד… מותיר את ביאת המשיח כמושא של תשוקה שלא תתקיים לעולם. כפי שקורסאווה שולח ילד באחד מסיפורי הסרט "חלומות" שלו לחפש שועלים מתחת לקשתות, רק שקשתות בשמים אין להן מקום וככל שתתקרב אליהן הן תרחקנה.

הסרט "אדמה" מציג את הפן הנבואי קונטרוברסלי של לייבוביץ’, המדבר על מדינת ישראל מאז הכיבוש. לדבריו ההחלטה להחזיק בשטחים שמעבר לקו הירוק הפכה  את ישראל למדינה כלואה בתוך עצמה. כל משאביה מתועלים לכיבוש ואין בה רצון גם לא תקציב להיטיב עם תושביה. לא בחינוך, לא בחברה לא ברפואה ולא בתרבות , תשתיות, תחבורה או כל דבר אחר שעשוי להיות חשוב במכלול הניהולי של המדינה מאחר ותקציב השיטור הצבאי ועוצמת צהל בשטחים, תשתיות, כבישים ובניה בהתנחלויות גוזל אותנו.

לייבוביץ’ אומר שאינו פציפיסט, מלחמה שיש בה הכרח צריך שתצא לפועל, אך כל מלחמה שאין הכרח בה אסור שתתרחש. וכך ראה את כל המלחמות והשירות בצבא מאז 67. הוא קרא לסרב לשרת בצבא הכיבוש, כך גם במלחמות היזומות, באלימות הבלתי נסבלת של ממשלות הכיבוש בעזה בלבנון ובשטחים. הוא הרחיק לכת במחשבתו על שוטרי השטחים, חיילים צעירים שהגיעו כילדים לצבא והפכו במהרה לקלגסים נוגשים המשתתפים בטקסי השפלה ומפעילים אלימות כלפי האוכלוסיה הפלסטינית. אותם כינה "יודונאצים".

לייבוביץ הרבה לנבא, דבריו נחשבו אינטלקטואליים אך שנויים במחלוקת. היו שראו בו פרובוקטור. הוא לא ניסה למצוא חן. אך היטה אוזן קשבת לכל שאלה. כשהוצע לו פרס ישראל על פועלו האינטלקטואלי, ראה בזה כבוד גדול וחוסר צניעות לסרב לקבלו, בתכנית טלוויזיה עם דן מרגלית וטומי לפיד, ניסה לפיד לשכנעו כי אדם הקורא לחיילי צה"ל יודונאצים, אינו ראוי לפרס. לייבוביץ’ חשב אחרת. אך למרות שחשב כי זכותו לקבל הפרס נעלב והחליט לפרוש ולסרב לקבלו, כאשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין סירב להשתתף בטקס הענקת הפרס. חשוב היה לי מאד הקשר בין שני הסרטים המעלים את לייבוביץ’ כאיש בעל תכונות מנוגדות ועם זאת לראות את ההגיון שבחשיבה היהודית שלו הקושרת אותו אפילו מתוך אינטרס לשמירת הצביון היהודי של המדינה, לחשיבה הפוליטית והלאומית שלו. כך או אחרת כולנו עדים להתגשמות נבואותיו, לכן אני קושרת אותו לסרט שומרי הסף, אותו ראיתי ימים ספורים לאחר מכן. הסרט מתעד תהליך ההדרדרות של הכיבוש הישראלי מנקודת מבטם של קודקודי השבכ, המערבת את מחשבת לייבוביץ’ בתוכה.

"שומרי הסף" סרט בבימויו של דרור מורה, (המועמד לאוסקר על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר) המביא את סיפורו של השבכ והסכסוך הישראלי / פלסטיני מנקודת ראותם של ששה מראשי השירות החשאי. משלב ראיונות עומק עם צלומי ארכיון והנפשה ממוחשבת, כדי לסקור את התפקיד שהשב"כ מילא בביטחונה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד היום.

הסרט אינו בנוי ברצף כרונולוגי אלא מעלה שבעה נושאים חשובים:

מלחמת ששת הימים, השנים הראשונות של הכיבוש, מדיניות של טקטיקה בלי אסטרטגיה. אברהם שלום כובל בעיקר על כך שאין עמדה אסטרטגית, אין ראייה לטווח רחוק.

פרשת קו 300 "כאן אין מה לדבר על מוסר" אומר אברהם שלום, למעשה הוא טוען כך לגבי כל מעשה טרור.

מיהו טרוריסט? (אפרט בהמשך)

הסכמי אוסלו, תהליך השלום, המחתרת היהודית, רעיון הפיצוץ של כפת הסלע וההשלכות שלו לו היה יוצא לפועל, ופגיעה בראשי ערים בגדה. פרק חזק ומקומם, המציף דמעות מרות של פגיעה ורוגז, בעיקר משום שהוביל לרצח רבין ולאבדן התקווה לשלום.

האינתיפדה השנייההניצחון של הפלסטינים הוא לראות אותנו סובלים. פועל יוצא מהסכמי אוסלו שלא יושמו כפי שתוכנן, הפכו לעול על צווארם של הפלסטינים כשישראל היא הפפטיר המושך בחוטים של הנהגתם, הבניית הלחץ, ההשפלה העוני והסבל הובילו בסופו של דבר להתפרצות העממית האלימה, כך גם לעליית החמס ברצועת עזה.

סיכולים ממוקדים, חמאס, יחיא עיאש ואחרים. כאן מעיד כל אחד בתורו, מי בגאווה כמו כרמי גילון, על חיסולו הנקי והחד של יחיא עיאש, "המהנדס". אך מביא גם ויכוח נוקב על מידתיות ועל הטלת פצצות "כירורגיות" בסיכולים הממוקדים, בהם לא פעם הפצצות היו כבדות מדי וקטלו גם חפים מפשע בסביבתו של המיועד לסיכול. או קלות מדי למשל לדעתו של דיכטר, שהחמיצו חיסול של ראשי המחבלים במכה אחת כפי שתוכנן…

בן גוריון, האיש הזקן בקצה המסדרון, על השפעות שהיו לו ולאנשיו על שירותי הבטחון. גישתו הלא דמוקרטית, הסתרת האמת היו דברים שביומיום בזמן שלטונו.

הבמאי מראיין לסירוגין את יובל דיסקין, עמי איילון, אבי דיכטר, אברהם שלום, כרמי גילון, ויעקוב פרי.

רשימה מפוארת של אנשים  המייצגים חכמה וכוח. הם מעידים בסיפוריהם, על אופי הפעילות בשטחים מאז הכיבוש. חלקם נשמעים יותר כווידויים אישיים על שרותם, בדיעבד מעידים רובם על האפשרות הנכונה יותר שהייתה לישראל, האפשרות לשאת ולתת עם הפלסטינים במקום להלחם בגישה טקטית חסרת מעוף. אברהם שלום אומר שצריך לדבר, תמיד יותר טוב לדבר.

יעקוב פרי אומר כי כשאתה עד למתרחש בכיבוש, זה הופך אותך לשמאלני.

כל אחד בתורו ידע את גודל האסון של הפיכת השטחים ל"מוסד סגור" ואת ישראל ל"גטו".

קשה לבלוע את הצפרדע של ששה קודקודים היוצאים בווידוי נבעך, באיחור אופנתי, מהארון הקשוח והגברי של ראשי המוסד, ואפילו רחמנא ליצלן במחוזותינו לבטא השקפה פילוסופית.

בשורה התחתונה המתבלט והעדכני בין כולם הוא יובל דיסקין, שהוא גם ראשון המרואיינים. הבמאי שואל אותו מה דעתו על נבואת לייבוביץ’ שמשנתה: "השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית – מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים – מזה. יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות". *

דיסקין עונה שאין לו יכולת להוסיף או לגרוע מלה אחת מדבריו של לייבוביץ’ , כי כל מלה בסלע,

דיסקין מתייחס לעשייה בשטחים באופן פילוסופי שואל "שאלות. עקרוניות וערכיות. לא טכניות ("האם פצצה של חצי טונה עדיפה על פצצה של טונה"), לא טקטיות ("האם במקום המחבל שחוסל לא קם מחבל קיצוני יותר"), אפילו לא אסטרטגיות ("האם זה הועיל לאינטרס הישראלי ארוך הטווח"). דיסקין שואל שאלה כמעט מופשטת: האם זה בסדר. האם זה תקין ונכון להקנות לאדם את האופציה לקפד בלחיצת כפתור, מול מסך בחדר ממוזג, את חיי אויבו, למה הוא שואל את זה? כי במבט הפילוסופי החדש שלו" טרוריסט בעיני צד אחד הוא לוחם חופש בעיני הצד השני" *".

הפניות ומראי מקום:

http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1879369 המנהיג והתקשורת… על בן גוריון והעתונות

"שטחים "*פורסם ב"ידיעות אחרונות" אפריל-מאי, 1968; "הארץ" מרץ 1969; אפריל 1970וגם בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.

(מתוך כתבתו של אורי משגב בהארץ13.2.2013).*

Latest comments

22.06 | 00:29

תודה עיינה. יש עוד רישומים רבים שאינם בקבוצה הזו אבל באותו נושא ובאותה הרוח...

...
21.06 | 18:50

יפה פה, מחכה לראות המשך הקו, עיינה

...
21.06 | 00:17

אני מודה ...ותודה על תשובתך לאשר את חברותי ולכן אני
ומפנה אותך לאתר יפה שתביני היכן אני עובד ונמצא בתקופה זו של חיי

WWW.ARAVARD.ORG.IL
אשמח לקפה אייתך בהזדמנות

...
08.07 | 02:24

תודה ענת
הבעיה היחידה כמו שאמרה לי חברה לפני זמן מנה שאם מישהו יסכים להציג אותי עם עבודות כאלו זה בטח יהיה רק בגלריה של אום אל פאחם. והאמת שאני אוהבת אותם(: והר

...