פוסט בחירות 2012

Text

מאמרי עתונות וניתוחים שלאחר הבחירות

מחנה המרכז והמחנה הלאומי-הדתי הולכים ומתמזגים זה בזה, ומגבשים מעמד הגמוני, גברי-אשכנזי-יהודי-מערבי בתרבותו, ניאו-ליברלי בתפישתו החברתית, כולל הגזענות האוריינטליסטית.

תרבות חדשה זו מוצגת כסגנון חיים, ומשרתת את בעלי ההון בכך שהיא מעלימה את ההיבט המעמדי ומעלה על נס רווחים מהירים, צבירת רכוש וצרכנות. זוהי המהפכה הציונית השנייה. השיבה אליה מאפשרת בריחה מן ההווה העני, המרוסק והכושל לעבר מיתולוגי מצליחני, מאוחד וכובש. זהו ניסיון של האשכנזים לחזור להיסטוריה של עצמם לבדם, מכיוון שהם מרגישים שהמדינה נשמטת מתחת לרגליהם.
יאיר בנט - דעות
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1914360
 

יאיר בנט

על קיר בית ברחוב אחד העם בתל אביב מוטבע הגרפיטי "ירון זהבי לא מת 2000" . זהבי, הגיבור המיתולוגי של חסמב"ה - אשכנזי, גברי, מיליטריסטי, המנהיג שתמר האשכנזייה ונסים המזרחי נוהים אחריו - אכן חי וקיים ומוביל כעת את המהפכה הציונית השנייה (כפי שכיניתי אותה בספרי "לחשוב אשה"); אבל היום הוא נקרא יאיר בנט או נפתלי לפיד, זה לא ממש משנה.

ב- 1999 קבע סמי שלום שטרית: "המהפכה הציונית מתה". ב 2001 החרה החזיק אחריו ברוך קימרלינג, כשהכריז: "קץ שלטון האחוסלים" - אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים הלאומיים (קרי, ציונים). לרגע היה נדמה שצדקו לנוכח מוסיקה וספרות מזרחית, נשיא ושר ביטחון מזרחים, הביקורת המזרחית הפוסט-קולוניאלית, הלהט"בים שלא מפסיקים לחגוג, התסיסה הפמיניסטית ואפילו "החרדים החדשים" שיוצאים לעבודה ולצבא.

אך מאז אינתיפאדת אל-אקצה יש בעומק החברה הישראלית כמה זרמים תת-קרקעיים, שמשקפים ניאו-ציונות - שיבה מחודשת ומעודכנת לעיקרי הציונות הישנה. אני מתכוונת לשלושה תהליכי שינוי עיקריים: הגבריות החדשה, הברית האשכנזית בין המרכז (וחלק מהשמאל) החילוני לימין הדתי, והממלכתיות המעמדית - הברית בין הון, שלטון והמעמד הבינוני. הצלחתם של יאיר לפיד ונפתלי בנט הוציאה את המהפכה אל אור היום.

לפיד ובנט הם תאומים: גברים מסוקסים, מצליחנים ומבוססים, מעורים בתרבות הצריכה והפנאי האמריקאית ומעודדים אותה, מדברים בשם א/נשים הדומים להם, ומעטרים בנשים נאות את רשימתם לכנסת אך אינם ששים לדבר על פמיניזם או על מזרחיות. הצבא והמיליטריזם הם נר לרגליהם - אחד מכנה זאת "שוויון בנטל" והשני הפך את מפלגתו למפלגת הצבא בנאום ההכתרה שלו מיד עם היוודע תוצאות הבחירות.

כלכלית, דתית וערכית הולכים ומיטשטשים ההבדלים בין המחנות שהשניים מייצגים, מה שמייצר ברית של אשכנזים שמורשתם מערבית-קולוניאלית ויהודית. שניהם מדברים יהודית רהוטה ושניהם שואפים לאחד תחת חסותם חילונים ודתיים, מתנחלים ו"שמאלני-מרכז". אצל האחד בולט הרב שי פירון, ואצל השני - איילת שקד. תפישתם הכלכלית-החברתית קרובה עדמאוד: כלכלת שוק, גלובליזציה, חינוך דיפרנציאלי, חיזוק מעמד הביניים. שניהם מרבים להשתמש בשיח של אחדות ובאתוס קולקטיוויסטי, מעין "כור היתוך" מחודש המשליך רבים לשוליים (פלסטינים, עניים, דרי שכונות, מהגרי עבודה, פליטים, נשים, עובדים לא מאורגנים). יש הבדלים ברטוריקה של שני המחנות, אך שניהם דוגלים למעשה בעיצוב ובשימור יחסי כוח, שליטה וניצול בחברה, בכלכלה ובתרבות.

המחנה הגדול ששניהם מייצגים הוא המוביל את המהלך התרבותי המתנהל זה יותר מעשור, של חזרה ל"ארון הספרים היהודי". על פניו מהלך זה נראה כחיפוש אותנטי אחר זהות ישראלית, הבאה במקום הזהות החילונית החלולה, כביכול. אך הוא נולד על רקע קריאת התיגר של ישראלים-פלסטינים, מזרחים ונשים פמיניסטיות, והוא נראה כניסיון לחיזוק הזהות הישראלית-האשכנזית.

מהלך זה מקרב בין מה שמכונה מחנה "המרכז-השמאל" למתנחלים: מצד אחד, החילונים עוברים תהליך דתיזציה ומתעניינים במקורות הדתיים והמיסטיים היהודיים. מצד אחר, הדתיים עוברים תהליך חילון: המתנחלים והדתיים-הלאומיים (בעיקר הצעירים) נוטים לאמץ מנהגים שבעבר איפיינו חילונים בלבד (בילוי בפאבים, נסיעה להודו, קולנוע ואמנות, יחסים חופשיים יותר בין המינים, אימהױת ללא נישואין ועוד). הם מבטאים את השינויים הללו באמנות ובקולנוע מסוג חדש, המעוררים הערצה ותמיכה בקרב בעלי בריתם החדשים - החילונים האשכנזים. לשון אחר, מחנה המרכז והמחנה הלאומי-הדתי הולכים ומתמזגים זה בזה, ומגבשים מעמד הגמוני, גברי-אשכנזי-יהודי-מערבי בתרבותו, ניאו-ליברלי בתפישתו החברתית, כולל הגזענות האוריינטליסטית.

תרבות חדשה זו מוצגת כסגנון חיים, ומשרתת את בעלי ההון בכך שהיא מעלימה את ההיבט המעמדי ומעלה על נס רווחים מהירים, צבירת רכוש וצרכנות. זוהי המהפכה הציונית השנייה. השיבה אליה מאפשרת בריחה מן ההווה העני, המרוסק והכושל לעבר מיתולוגי מצליחני, מאוחד וכובש. זהו ניסיון של האשכנזים לחזור להיסטוריה של עצמם לבדם, מכיוון שהם מרגישים שהמדינה נשמטת מתחת לרגליהם.

בנימין נתניהו הוא האיש המתאים ביותר לעמוד בראש המערכת החדשה-הישנה הזאת, שהוא דוחף לכינונה ולחיזוקה מאז כניסתו לפוליטיקה. יחד עם יאיר בנט יוביל אותנו שוב ל"שנה שחורה" (בלשונו של שלמה סבירסקי), בדומה ל 2001, שהתאפיינה בשבע מכות: מכת המלחמה, מכת ההנהגה הכלכלית, מכת הפיחות, מכת האינפלציה, מכת המשבר הפיננסי, מכת המיתון ומכת האבטלה. כמו קודמתה, קורבנותיה הם מזרחים (ותיקים, אתיופים ועולי הרפובליקות המוסלמיות מחבר המדינות), ערבים (בפלסטין ובישראל) ונשים מכל רקע. הפעם מצטרפים אליהם גם מהגרי עבודה ופליטים. יאיר בנט ונפתלי לפיד יהיו חיילים מרכזיים בשנים השחורות הבאות.

 
 

Write a new comment: (Click here)

SimpleSite.com
Characters left: 160
DONE Sending...
See all comments

| Reply

Latest comments

22.06 | 00:29

תודה עיינה. יש עוד רישומים רבים שאינם בקבוצה הזו אבל באותו נושא ובאותה הרוח...

...
21.06 | 18:50

יפה פה, מחכה לראות המשך הקו, עיינה

...
21.06 | 00:17

אני מודה ...ותודה על תשובתך לאשר את חברותי ולכן אני
ומפנה אותך לאתר יפה שתביני היכן אני עובד ונמצא בתקופה זו של חיי

WWW.ARAVARD.ORG.IL
אשמח לקפה אייתך בהזדמנות

...
08.07 | 02:24

תודה ענת
הבעיה היחידה כמו שאמרה לי חברה לפני זמן מנה שאם מישהו יסכים להציג אותי עם עבודות כאלו זה בטח יהיה רק בגלריה של אום אל פאחם. והאמת שאני אוהבת אותם(: והר

...
You liked this page