כבר חודש ימים שהח"כים והשרים של יש עתיד מדברים על לפיד. יש מכנים אותו "דיקטטור" או "איש חזק" או
"הרודן" או "ראש המפלגה שלנו". וכבר חודש ימים יש ביניהם מתלבטים עד כמה ראויה הכרעתו להסכמה מחייבת ומקודשת. מתלבטים זה עם זה ובאוזניהם של אחרים. איש מהם לא הגיע לדרגת התנגדות. לא מן הח"כים ולא מן השרים. מפעם לפעם הצליחו לחמוק
מהצבעה קטנה, ולממש את רצונם, את דעתם, בהצבעה מתאימה, ואז גם מחאו כפיים לעצמם, אבל לא יותר מזה. ממלמלים. רק אתמול בערב, לראשונה, התנגדה ח"כ עדי קול לקול האדון פעם אחת, ונמנעה בהצבעה. התגובה האגרסיבית במיוחד של לפיד, שפת-הגוף כשהוא טס מכסאו, היציאה למבוא המליאה,
והלחץ הישיר על קול להתנצל (!) ולחזור בה ולהצביע בעד, מסבירים את כל שהיה חסר לנו לדעת. אבל ההתנהגות של כל הח"כים האחרים הפתיע. איש מהם לא מחה. לא התנגד. לא הביעה תרעומת. אפילו לא שר החינוך, המחנך הראשון, הרמטכ"ל של התלמידים. וגם לא הניצב בדימוס, סגן שר האוצר.
וגם לא ראש השב"כ לשעבר ויו"ר בנק לשעבר, שר המדע, וכך הלאה, כל "חבורת הפרזנטור", פוסטרים עם סיפורים מן העבר. והיחידה שעברה את מבחן הפרלמנט, החברות בכנסת, היא ח"כ עדי קול.
(2
photos)